<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושא — ב"ב</h1>
<h2>דף כד.</h2>
[ב"ב קל"ח ע"א] ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בששתק ולבסוף צווח. פירוש אם שתק כשקבל המתנה וצווח אחר כן אינו מועיל לו כלום, דשתיקה כהודאה דמיא, מדאשתיק קנינהו. פירש הרב אלפסי ז"ל דבשכיב מרע מיירי שדבריו ככתובין וכמסורין. דאילו בריא לא קני עד דמטי לידיה, ומכי מטי לידיה פשיטא דקנה. ולא שייך ביה צווח מעיקרו ולא שתק ולבסוף צווח, כיון שקבל. וקשיא לי והא פליגי רשב"ג ורבנן במזכה להם ע"י אחר, דקסבר רשב"ג האי דשתק סבר כי לא מטי לידי אמאי אצווח. ואי דינין אלו בשכיב מרע, היכי קאמר רבא בדשתק ולבסוף צווח כולי עלמא לא פליגי דקנה. והא איכא למימר האי דשתיק סבר כי לא מטי לידי אמאי אצווח. דכי היכי דזכה מקבל בדיבורו של שכיב מרע, כך זכה במזכה לו ע"י אחר, שהרי זכין לו לאדם שלא בפניו. ושמא שאני מזכה ע"י אחר דסבר כשיביאוהו לידי אצווח, אבל דברי שכיב מרע הרי הם כמסורין. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ורבינו שמואל ז"ל פירשו בבריא, וכשזרק לו שטר המתנה לתוך חיקו וצווח לאלתר לא קנה. ואם שתק ולבסוף צווח קנה. וכן נראה כמו שפירש רבינו שמואל ז"ל במקום הזה. זיכה לו ע"י אחר בפניו והוא שתק כשמסרו לו השטר או הקנו בקנין סודר האחרים לצרכו, וכשבאו למסור לו השטר התחיל צווח. באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחד והיו בהם עבדים ואמר הלה אי אפשי בהם קנה אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה ורשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהם כבר זכו בהם יורשים. אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן הכל מודים בצווח מעיקרו דכו"ע ל"פ דלא קני שתק ולבסוף צווח דכו"ע ל"פ דקני כי פליגי בשזכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח דת"ק סבר מדאשתיק קנינהו וכו'. סוגיא זו פליגא אהא דאמר ר' שמעון בן לקיש בכריתות [כ"ד ע"א] הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. והכא אמר רבה בצווח מעיקרו דכולי עלמא ל"פ דלא קנה, פירוש ומודו רבנן לרשב"ג דאמרינן כבר זכו בהם יורשים. ואילו לריש לקיש הפקר הוי. ובשתק ולבסוף צווח אמרינן הכא דקנה ולריש לקיש הוי הפקר כיון דאמר הלה אי אפשי בה. וריש לקיש מפרש התם פלוגתא דרשב"ג ורבנן בשתק ולבסוף צווח ורבנן סברי אע"ג דכי אמר אי אפשי אפקירינהו אוכלין הן בתרומה אם היה רבן שני כהן, דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה, ורשב"ג פליג ודאי אדריש לקיש וקסבר כל דיהיב מתנה אדעתא דמקבלין מיניה יהיב, והיכא דלא מקבלין מיניה לא חלה המתנה מעיקרא. הכי מתרץ במסכת כריתות לריש לקיש. וברייתא בודאי בשתק ולבסוף צווח מיירי. דאי בצווח מעיקרו לא קנה ודאי מקבל, ולא אמרי ביה רבנן אם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה. מיהו הפקר הם לפי סברת ר"ל דקסבר כל מאן דיהיב מתנה אדעתא דידיה קא יהיב והיכא דאמר הלה אי אפשי בה הויא הפקר.
ופסק רבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן תקל"ה] כרבה ודלא כר"ל. והביא לו ראיה מהא דאמרינן בפרק הגוזל [ב"ק קט"ז ע"א] רב יהודה הוה אזיל בשיירתא שדא חמרא לאריא ולא אכליה אריא, קדים רב ספרא זכה ביה וא"ל רב אחא לרבינא למה לו למזכי ביה, נהי דאפקריה אדעתא דאריא, אדעתא דכולי עלמא מי אפקריה א"ל לרווחא דמילתא. רבינו (שמואל) [שלמה] ז"ל פירש דלא אמר ר"ל כל המחזיק בה זכה בה אלא כששתק ולבסוף צווח, ואמר אי אפשי. אבל בצווח מעיקרא הדרא למרה. דהכי ס"ל מאין דיהיב מתנה אדעתא דיקבלנה הלה שעה אחת יהיב, אע"פ שלא יקיימנה בידו, שכבר נתייאש מריה מיניה כיון ששתק מעיקרא. וכי אמר הלה אי אפשי ודאי הויא הפקר. אבל אם צווח מעיקרו הדרא למרה. שלא נתנה לו ע"מ שיצווח מעיקרו. וסוגיין אתיא שפיר לר"ל נמי. וה"פ בצווח מעיקרא ד"ה לא קנה ואמרינן כבר זכו בהם יורשים. בשתק ולבסוף צווח כו"ע ל"פ דקנה. וכי אמר אי אפשי אפקרינהו, ואם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה. ובדרך זה אתה מפרש הא דאמרינן לעיל ול"פ כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק ולבסוף צווח. ונמצינו מקיימין דברי ר"ל דסוגיא זו. וההיא דהגוזל ל"ק עליה. דהתם אפילו צווח מעיקרו לא הוי. ואפילו לדברי רבינו תם ההיא דהגוזל אינה ראיה לדחות הא דר"ל, דבההיא וודאי מודה ר"ל דלא אמרינן אדעתיה (דידיה) [דכו"ע] אפקריה, שהרי [שדיוה] מפני יראת (האחריות) [האריות]. ובפלוגתא דרשב"ג ורבנן, פסק רבינו משה ז"ל [זכיה פ"ד ה"ג] דמספקא מילתא. וטעמו מההיא דאמרינן בחולין פרק השוחט [ל"ט ע"ב] לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג. והגאון ר' יצחק פאסי ז"ל פסק כרבנן. וההיא איכא לתרוצי דהתם היה ראוי לחוש לדרשב"ג, דליכא למימר מדשתק בשעת שחיטה לא היתה מחשבתו לע"ז, דדילמא שתק וחשב לע"ז ולמה ליה למיצווח ולהודיע.
[גרסינן] התם בכריתות גבי ההיא דר"ל, ומאי שנא מדרב ששת דאמר מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תיבטל אי אפשי בה לא אמר כלום, בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, מאי לאו לא אמר כלום וקנה, לא לא אמר כלום דלא הדרא למרה ואיהו נמי לא קנה. כך היא הגירסא הנכונה. וה"פ דרב ששת ודאי שתק ולבסוף צווח היא, שהרי באת מתנה לידו, ואמר רב ששת [אם אמר] אי אפשי בה לא אמר כלום. ואילו ר"ל אמר כל המחזיק בה זכה בה. ומתרץ רב ששת ה"ק לא אמר כלום וכו' וטעמא דבטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין משום דבטלה מעיקרא משמע. כלומר לא לקחתיה מעולם על דעת קנייה, והודאת בע"ד כמאה עדים. ובצווח מעיקרא הוה הדרא למרה קמא אפילו לר"ל. וגירסא מכוונת לפירוש רבינו שמואל ז"ל כמו שפירשתיה. ואתיא נמי כההיא דאמרינן בגיטין פרק השולח [ל"ב ע"ב], דבגט אי אמר אי אפשי בו דבריו קיימין ובטל. דאי אפשי להבא משמע. ומשום הכי אמר רב ששת במתנה דאי אפשי בה לא אמר כלום, דלא הדרא למרה, אלא הויא הפקר. דאי אפשי להבא משמע. ואית דגרסי הכי מאי שנא מדרב ששת דאמר מקבל וכו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי אפשי בה בטילה היא אינה מתנה דבריו קיימין מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה לא דבריו קיימין ולא הדרא למרה ואיהו נמי לא קני ליה. ומדאמרינן במבוטל תיבטל, דמשמע להבא, לא אמר כלום וקנה, ובאי אפשי בה דבריו קיימין, שמעת מינה תרתי. ש"מ דאי אפשי לשעבר משמע וש"מ דמילתיה דר"ל בצווח מעיקרו ואי אפשי ובטלה היא כצווח מעיקרו דמי. אבל בשתק ולבסוף צווח לא אמר כלום וקנה. ובודאי דלא כר"ש ז"ל ואפשר דאתיא לדברי רבינו תם ז"ל ופליגי אסוגיין דהכא. וקשיא לן ההיא דאמרינן בגיטין פרק השולח [שם] דאי אמר אי אפשי בו הרי הוא בטל. אלמא אי אפשי להבא משמע. ויש לתרץ דאי אפשי לשון הפקר הוא. ולעולם לאו לשעבר משמע. והא דלא מהני מבוטלת ותיבטל גבי מתנה, משום דמשמען להבא. ולשון הפקר נמי ליתנהו, שא"א עוד לבטל המתנה שלא תהא כלום מעיקרא אחר שבאת לידו. ולעולם מילתיה דר"ל בשותק ולבסוף צווח. ובצווח מעיקרו נמי דהא בטלה היא מעיקרא משמע. וקאמר שהיא הפקר, משום דכל (המקבל) [הנותן] מתנה אדעתא דידיה יהיב. ואתיא כדברי רבינו תם ז"ל.
<h2>דף כד:</h2>
ופרקינן [ב"ב מ"ג ע"א] הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו. וקשיא לן, עדיין נוגע בעדות הוא על דבר הפירות דקיימא לן הדרא ארעא והדרי פירי, ואם יזכה חבירו בחצי השדה לא יוכל המערער לטעון שלו רק על רביע פירות השדה. כי דין תביעת פירות החצי הנשאר שנטל המערער על שני השותפין. ויש לומר כגון שעדיין לא אספו פירות מאותה שדה כשבא מערער עליה, כגון שלקחוה לאלתר. או שאין עדים על אכילת הפירות ומיגו דמצי למימר לא אכלתי נאמן להעיד אכלי והשדה הזה של חבירי הוא. האומר לחבירו. שותף. דין ודברים אין על שדה זו וכו'. שאין זה לשון מתנה, ועדיין לא יצא זה מרשותו. שאין לשון זה [לשון] מתנה אלא בדבר שעדיין לא זכה בו כדאמרינן בכתובות [פ"ג ע"א] בנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כו'.
כתב הרב בעל התוספות ז"ל, דלא מבעיא דלא קני בהאי לישנא, אלא אפילו הפקר לא הוי כדאמרינן בפרק בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה [בה], ומקשי ליה מהך ברייתא דקאמר דין ודברים וכו' לא אמר כלום, ומשני שאני התם דמדין ודברים הוא דמסלק נפשיה מגופה דששה לא סליק נפשיה. ולישנא דלא אמר כלום משמע הכי. שאין לי עסק בה. יש שמקשין מאי שנא גבי שדה דלא אמר כלום, ולגבי עבד אמרינן בגיטין בפרק השולח [מ"ג ע"ב] גבי עבד הנמכר לגוי שכותבין עליו אונו זהו שיחרורו. והיכי דמי אונו, דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. ותירץ רבינו תם ז"ל [ספר הישר סימן ל"ב], [הטעם] גבי עבד דמהני אין לי עסק בך, משום דגדולים זכו בעצמן (נהי דהוי שמים) וקטנים זכו בהו שמים להשתחרר. כדאמרינן בהשולח [גיטין ל"ט ע"א], גר שמת וכו', והיו בהן עבדים גדולים וקטנים קנו עצמן בני חורין. והיינו טעמא דגדולים זכו בעצמן, וקטנים זכו בהן השמים. וקשה כי לפי תירוצו משמע דאין לי עסק בך מועיל לענין הפקר לכל, ואילו בפרק בתרא דכריתות [כ"ד ע"ב] גבי מילתיה דריש לקיש משמע שאין מועיל כלום לישנא דאין לי עסק בך, ואפילו לענין הפקר. ועוד דלישנא דכלום משמע הכי. ונראה לרבינו דטעמא דלא מהני מידי בשדה ומהני בעבד, משום דאין לי עסק בך משמע "אלא היה לעצמך". ובשדה לא שייך הך לישנא דהיה לעצמך אפילו לענין הפקר.
